דמון: מיוונית: diamon. אלוהות אך לא אלוהות גמורה, לעיתים מצב ביניים.
דת בונה תמונת מציאות בה “דברים לא קורים סתם, אלא יש להם משמעות וקורים בגלל משמעות זו” (מקס וובר).
ומאחר ובמציאות מרכיבים שליליים, גם התיאולוגיה חייבת ליצור איזון דרך הסמלים שלה. הרי לא תיתכן מהות אלוהית שהוא כולה טוב מכיוון שזה עומד בדיסוננס עם המציאות, לפיכך יש להמציא לה “עזר כנגדו”. מעניין שבתרבויות רבות ישנה הבדלה בין הטוב והרוע (מלחמת שמיים בגיהינום, למשל), והם אינם נתפסים כשני צדדים של אותו מטבע.
שלוש שיטות להסברת היסודות הדיס-הרמוניים בעולם:
הכחשה – אין רע, רק טוב, ואם קורה משהו רע אין בשל נוכחות הרע אלא בשל העדר הטוב. למשל: דתיים המאמינים כי אם כולם יחזרו בתשובה תגיע הגאולה, או לחילופין אמונה כי הרפואה בסופו של דבר תנצח את כל המחלות.
הגישה האינסטרומנטלית – הרע משמש את האל בכדי לשלוט בעולם (כמו משטרה) והוא זה שמפעיל אותו.
הגישה הדואליסטית – בעולם מאבק קוסמי בין הטוב והרע.
החוקים האפיים של הספרות העממית:
- חוק הפתיחה וחוק הסיום. לסאגה מהלך של שלווה-התרגשות-שלווה (התחלה: שלווה-> התרגשות) (סיום: התרגשות-> שלווה).
- חוק החזרה. כל מעמד מרשים חוזר על עצמו במידת האפשר (הגיבור שב לעמוד בפני המלך כמה וכמה פעמים וכיו”ב)
- חוק מספר שלוש. בכל סיפור עממי יופיעו מקסימום שלושה עצמים או אנשים (בהודי יש ארבע)
- שניים על הבמה. לעולם לא יופיעו יותר משני משתתפים באותה סיטואציה.
- חוק הניגוד. הסאגה היא קוטבית וליסודות בה יסודות מנוגדים (צעיר\זקן, טוב\רע)
- חוק התאומים. דמויות בדרגה נמוכה יופיעו ככפילויות. תאומים בתפקידים ראשיים יצייתו לחוק הניגוד.
- חשיבות המקומות הראשון והאחרון. בכל סדרת דמויות או אירועים, הראשי יהיה ראשון והמסר יתמקד באחרון.
- חד קוויות. העלילה רציפה, ללא חזרה לשם השלמת פרטים.
- חוק התיבנות. רק מה שבולט נגלה, הלא רלוונטי לא מוצג.
- תמונות מסכת. התקרבות פיזית של המשתתפים בסאגה בעת שיאה.
- היגיון של הסאגה. כל נושא המובע חייב להשפיע על העלילה ביחס למשקלו ומידתו בסיפור.
- אחידות העלילה.
- גיבור ראשי. הגיבור והעלילה הם אחד. לעיתים יש גיבור “פורמלי” (הסיפור פותח בו) ו”בלתי פורמלי”, כאשר העלילה עוסקת בשני אנשים.
הקשר בין האדם לעולם הסובב מופיע בשלושה אופנים:
הריאליסטי: האדם שולט על העולם באמצעות כוחותיו. בעיקר קשר בין בני אדם. תכונות: כוח, מוסר, פיקחות וכו’. (נובלה, בלדה, שיר לירי, אפוס, שיר היסטורי)
הסימבולי: יישויות לא ריאליסטיות ולא על-טבעיות, חסרות תכונות ומופיעות כסמלים. (משל, חידה, בדיחה, הסיפור הנוסחאי)
העל טבעי: העל טבעי מופיע ככוח אמורפי או ע”י סוכנים שונים (מלאכים למשל).
הנומינוזי (בשם האל): יחס דואלי כפול לאל – עוצמת האל מול חולשת האדם (כל יכול מול חסר אונים), והיראה (האל מסוכן לאדם) מול המשיכה אליו.
דמונולוגיה אצל חז”ל:
בתנ”ך יש מיעוט בולט ומובלט להעדר דמונים (יוצאי דופן אפשריים: ישעיה יג, כא; תהלים צא ו; שמואל א טז-טו; מלכים א כב-כג)
שמות המזיקים במקרא שאימצו חז”ל:
שדים – כינוי לאלים זרים (sedu באכדית: שד)
שעירים – אלוהות זרה, שוכנת בהריסות.
לילית – מוזכרת פעם אחת(ישעיה לד יד), ייתכן ומדובר בציפור. ליל בשומרית פירושו אויר.
מוות (מות) – שם אל השאול הכנעני.
רשף – אליל כנעני, נחשב לאל המגפות (תהילים עח מח: “ומקניהם רשף”= מקניהם מגפה)
דבר – שליח מזיק הצועד עם האל לקרב (חבקוק ג ה)
עזאזל – מזיק החי במדבר (ויקרא טז ח)
לרוב נתפסים המזיקין כחלק מן הבריאה, או שנוצרו בסופה או ע”י אדם וחווה. גישה אחרת רואה בהם מבוני מגדל בבל שנענשו בידי האל.
תכונות: הם שוכנים במקומות אפלים\ בכל מקום\ תחת מרזבים. הם מרובים מבני האדם ונמצאים כל העת סביבנו. בעלי כנפיים, טסים בין העולמות, דמויי אדם. יש להם רק חלק אחד של צל, חסר להם צל הצל(בבלי יבמות קכב א?), רגלי עוף.
יחסי אדם ומזיקים:
פן הרסני: המזיקים מבקשים תמיד להרע לאדם והם עושים זאת: בשממה ובמדבר, בשינויים במחזור השנה ומחזור החיים (לידה, חתונה וכו’), כאשר אדם בודד ומבודד מחברה.
פן אירוטי: חז”ל מכירים באפשרות ואף לא מגנים (אם כי מסתייגים) מקשר מיני בין שדים ובני אדם שאולי היה כבר אצל אדם וחווה בתקופת פרישתם.
פן מועיל: המזיקים יכולים לסייע לאדם ולהסתייע בידו, בעיקר כנגד מזיקים אחרים. סיפורים אלו הם לרוב אטיולוגיים בכדי להורות על התנהגות רצויה ולחזק נורמות חברתיות ודתיות.
לחימה במזיקים:
לחימה ישירה: להרתיע ולבטל את כוח המזיקים. אור, רעש, מלח, יריקות, מתכת ואמירת לחשים. הימנעות ממצבים שמושכים שדים.
התפייסות: מתן שוחד או קורבן לשד.
תרמית: המזיקים נתפסים כטיפשים מהאדם ולכן ניתן לרמות אותם.
דרכי ישרים: קיום מצוות ושמירת תורה מגינה מפני מזיקים.
מעניין: ” האגדה משקפת את מכלול הכללים המוסריים של החברה המספרת. כללים אלו מועמדים בסכנה בעלילה הסיפורית, והכוח הקדוש פותר את הבעיות לטובת יציבותו של הסדר החברתי, המקודש על ידי הנורמה הדתית. לכן אוהבת האגדה את רגעי המשברים החגים ובעיקר חגים שלהם צמודות נורמות התנהגות חד-משמעיות: נקודות מעבר במחזור החיים, הלידה, הנישואין והמוות ; רגעי עימות קשים (כגון בין גויים ליהודים). רגעים קריטיים אלו גוררים התנהגות אנושית מסוימת, מהביאה להתערבות הכוח הקדוש. אם ההתנהגות האנושית נענית לנורמות המקודשות בחברה, מתערב הכוח הקדוש במתן שכר, אם התנהגות זו היא בניגוד לנורמות, נענש הפועל” חיה בר יצחק, “קווי אפיון של אגדת קודש בספרות העממית של יהודי המזרח”, מתוך “מחקרים בספרות יהודי המזרח.
אשמדאי
השם מופיע לראשונה בספר טוביה (חוץ תנ”כי) כשד ההורג את שבעת בעליה של בת אח טוביה שרה בטרם הם מספיקים לבוא אליה בליל הכלולות. בנו של טוביה בעזרת המלאך רפאל מצליח לגרש אותו ע”י עישון אברי דג ולשאת את שרה.
מקור השם: אפשרות אחד גורסת משורש ש.מ.ד (מקור בבלי), אחרת מתייחסת למקור פרסי והצירוף: aeshma deva (שד זעם) מהדת הזורואסטרית.
אשמדאי מופיע בצוואת שלמה כנולד מזרע מלאכים בידי בת אדם. הוא פועל נגד זוגות נשואים במטרה למנוע את המימוש ולגרום לגברים לבקש נשים אחרות (טירוף ותאווה), המלאך רפאל וכן עישון הכבד והמרה של דגים מרחיקים אותו. שלמה מנסה לגייס אותו לבניית המקדש (והשגת תולעת השמיר) אך הוא מתחזה לשלמה ומצליח להדיח אותו מהמלוכה עד ששלמה זוכה בה בחזרה.
אם אשמדאי היא נעמה (מסדרת הדורות בין אדם ונוח) ואביו הוא שמדון.
בקבלה אשמדאי הוא בעלה של לילית.
ישנה גישה הרואה באשמדאי תואר של מלך השדים שמועבר משד לשד.
לילית
מוזכרת רק פעם אחת בתנ”ך (ישעיה לד יד), אולי בתור חיה. בתרגומים שונים היא תורגמה בתור שד (למיה, אונוקנטאור)
בתרבות הבבלית רווחת ליליתו. ליל בשומרית: רוח (אולי שדי סערה), ללו: שפע, לולו: פריצות. ליליתו היא חלק משלישייה: לילו(הזכר(, ליליתו וארדת ליל (המשרתת החשקנית).
אצל חז”ל: לילין: קבוצה מסוימת של שדים מזיווג אדם עם שדות או בוני מגדל בבל שנענשו. לילית עצמה ארוכת שיער, מכונפת, תוקפנית, יש לה בן בשם הורמין והיא עשויה לרפא מחלות (“החץ של לילית”)
ישנה גם טענה כי היא אשתו הראשונה של אדם (מסביר את כפל הבריאות של האישה), לאחר שדרשה שיווין ונענתה בשלילה, היא ברחה. תפקידה במסורת להמית ילדים.
במדרש: היא שוכבת עם אדם שפרש מחווה לאחר מות בנו, ונולדים שדם ולילין, שאותם היא תוקפת (בדומה ללמיה). בתרגום מאוחר (מאה 5 לסה”נ) היא מלכת שבא.
מוזכרת במיתולוגיה המסופוטמית כשדה מכונפת (עלילות גילגמש) כחיה על עץ השייך לאישתר ושאותו כורת גילגמש ומגלה את לילית למדבר.
לילית משתמשת בזרע הנשפך לבטלה בכדי להתעבר.
סמאל
לרוב מתואר כמלאך שמרד וגורש מגן-העדן, לעיתים מזוהה כשטן או מלאך המוות
סמאל= סמא+אל (האל העיוור)\ סם+אל (רעל האל).
בספר חוץ תנ”כי (חנוך הכושי) מופיע ברשימת האלים שירדו מן השמיים ושכבו עם בנות אדם (בראשית ו, ב).
