פגיעה ביריב

יש לשרוף גרגירי אורז (קמצוץ)לגרוס את הגרגירים השרופים לקחת פיסת בשר לא מבושלת (כל סוג בשר או עוף) להכניס אל תוך נייר כסף את התערובת של האורז השרוף וחתיכת הבשר לכתוב על הנייר את רצוננו שיקרה ליריב וכמובן את שמו ושם אימו את כל התערובת עם הפתק להכניס אל נייר כסף לטפטף 3 טיפות שעווה של נר שחור ולקבור או להניח קרוב לביתו של היריב

לחש אהבה

לחש לתת למישהי/ו אומץ להודות בכך שיש לו/ה רגשות אליכם- אם יש לו/ה. וטיפה להעצים את האהבה שיש לו/ה אליכם כי אתם רוצים שהוא/היא י/תראה את הטוב שבכם. ולתת לו/ה אומץ לעשות את הצעדים הראשונים ושהאהבה שלו/ה לא תנזק ע"י דברים צדדים כמו הערות של החברים/ות או מכל דבר שיקרי אחר.
אזהרה: אם לאדם זה אין אהבה כלפיכם דבר לא יקרה.

מצרכים:
נר אדום , נר לבן
סרט ורוד
שלושה צלוחיות
שמןכלוב , וניל או אמברוזיה

מהלך הלחש:
על הנר האדום רושמים את השם המלא של האדם שברצננו לתת לו/ה את האומץ להודות באהבה שלו/ה כלפיכם.
על הנר הלבן רושמים את השם המלא שלכם.
שמים שלושה צלוחיות על המזבח בשורה, על הצלוחיות הצדדיות שמים את הנרות ותוך כדי שאומרים את הלחש מושחים את הנרות בשמן ומדליקים את הנרות.
נרגעים למשך דקה.
אומרים את הלחש שוב, מרימים את הנרות ושמים אותם ביחד בצלוחית האמצעית, וקושרים אותם יחד בסרט הורוד.
עושים מדיטציה על איך שאתם לאחר שהודתם באהבתכם ואיך שאתם רואים את שניכם ביחד מאושרים.
הלחש היסתיים ממשיכים הכל רגיל ונותנים לנרות להיגמר.

הלחש:
"ונוס תהיה איתי בכל מעשיי,
ונוס תעשי שהיא תחזר אחריי.
תני לה את הכוח לומר את האמת,
את מה שהיא מרגישה באמת.
ואם רגשותיה עדיין חלשים,
שיהיה לה את הרצון לעשות את הצעדים הראשונים.
כדיי שהאהבה שלה אליי רק תתחזק,
וששום דבר לא יתן לה להנזק."

לחש זה ניתן לומר גם בלשון זכר.

הערה: לחש זה טוב לאדם המפחד להודות ברגשותיו כלפי אדם אחר ושיש לו הרגשה שריגשותיו הדדיות.
לחש זה נוסה ועבר בהצלחה

למשוך מאהב

מצרכים:אבן קריטסל אבץ ורדים
פתק לבן ועט
שק קטן שניתן להכניס את הפתק
חוט אדום מבריק
נר אדום וקדרה.

עיתוי:ירח מלא,לילה-רצוי חצות אבל לא מחייב.

התהליך:קחו את הפתק הלבן ורישמו בו את כל המאפיינים של אותו אדם שאתם רוצים שימצא אתכם.היתרכזו בכל מאפיין ומאפיין באשר הוא קיראו בכל רם את המאפיינים והכניסו לתוך השק הקטן יחד עם אבן הקריסטל.
זרקו לתוך הקדרה.
קחו נר אדום הדליקו אותו וקישרו לו חוט אדום מבריק.
זרקו לתוך הקערה הבוערת באש ואימרו:

"אני מכשפת אותך
אני מכשפת אותך
אני המלכה אתה הדבורה
שכל משאלותיי יתגשמו במהרה"

"אני מושכת אותך אבל לא מכריחה
שהדרך שלי תתנגש בשלך
תוכל להפנות אליי את גבך
ומאז השליטה בידך"

שבו ליד הקדרה ודמיינו איך המאהבים מתקרבים אליכם,מעגל החברים שלכם מתרחב ואתם מכירים את הבן אדם הרצוי.

*אין זה כופה על הבן אדם את אהבתכם אתם רק מכירים את הבן אדם שיש לו את המאפיינים האלה,
ומאז שאתם מכירים אותו השליטה בידכם...

אתם תרגישו ותראו לבד שהבן אדם יבוא

כיצד מכינים בובת וודו

בובת הוודו מסמלת את האדם בו אנו רוצים לפגוע או להטיב
לכן לפני שאנו מתחילים להכין את הבובה,אנו צריכים לדאוג שיהיה
.לנו חפץ או חלק ששיך למי שאנו עושים לו את הבובה כמו שערות או ציפורנים
.ישנם שלושה סוגים ידועים של בובות וודו
.הראשון:משעווה של נר
(השני:מקש ובד פישתן.(הקש יכול להיות רפייה
.והשלישי:מעלים של אקליפטוס וחוט צמר נקי

:אופן הכנת הבובות
.בובת שעווה
מכניסים שעווה למים חמים ולשים אותה עד שהיא ניתנת לעיבוד
ונהית מספיק רכה כדי להחדיר לתוכה את השערות או הציפורן
מכינים מהשעווה דמות של בן אדם.וכותבים את השם של האדם שהבובה מיצגת
.על גב הבובה

.בובת קש
יוצרים ממספר חתיכות קש או רפייה בובת קש.מכניסים בין הגיבעולים
את השערות או הציפורן של מי שאנו מיעדים לו את הבובה
תופרים בתפר גס בגד מבד הפשתן,ומלבישים את בובת הקש,קושרים את הבגד
.בחוט פשתן.וכתבים על גב הבובה את השם של מי שהבובה הוכנה עבורו

.בובה מעלי אקליפטוס

יוצרים מעלים של אקליפטוס דמות של בובה,מכניסים בין העלים את השערות או הציפורן של מי שהבובה מיועדת לו.ומלפפים את העלים בחוט צמר עד
שלא רואים את העלים במרכז הבובה.רצוי להדביק תמונה של הפנים של המיועד
.על הבובה

.לכישוף שחור


.לאחר שיש בידנו את הבובה מוכנה,אנו פונים להכין את שלושת הסיכות לכישוף שחור
.אפשר להכין את הסיכות מחוט ברזל,באורך של-10 ס"מ כל סיכה
את החוט ברזל אנו צובעים בצבע שחור,או אם יש בידנו סיכות מוכנות
.יש לצבוע אותם בשחור

.לכישוף לבן

.לאחר שיש בידנו את הבובה מוכנה,אנו פונים להכין את שלושת הסיכות לכישוף לבן
.אפשר להכין את הסיכות מחוט ברזל,באורך של-10 ס"מ כל סיכה
את החוט ברזל אנו צובעים בצבע לבן,או אם יש בידנו סיכות מוכנות
.יש לצבוע אותם בלבן
.עכשיו אנו מוכנים להתחיל בטקס וודו בעזרת בובה

כישוף וודו לגרימת כאב...

כישוף וודו לגרימת כאב...

צריך: מזבח, בובת וודו וסיכות.

הדליקו שני נרות שחורים על מזבח וכנסו לטראנס של כעס רב.
קחו בובת וודו ותדמיינו שזה הקורבן שלכם, כדאי להדביק פנים של הקורבן על הראש של הבובה (תגזרו מתמונה).
אם יש לכם חפץ של הקורבן הכניסו אותו לתוך הבובה (משהו קטן, סיכה או ציפורן), זה יעשה את הכישוף חזק וטוב יותר.
כאשר הגעתם לכעס רב זרקו את הבובה על המזבח ודקרו אותה עם סיכה במקום שאתם רוצים לגרום כאב. קחו עוד סיכה אם אתם רוצים ודקרו במקום בכדי לגרום עוד כאב.
בכל פעם שאתם דוקרים את הבובה תדמיינו שאתם דוקרים את הקורבן שלכם וגורמים לו כאב. אל תגעו בסיכות אחרי שהנחתם כבר!
בזמן שאתם דוקרים את הבובה הגידו:

Smitten, battered, beaten, torn "
I prick at thee as if a thorn
Suffer now I will not wait
With this pin I seal your fate
Pins so sharp and made of steel
I strike at thee, these pins you'll feel
Smitten, battered, beaten, torn
!"I curse you now, your pain is born
ניתן לחזור על טקס זה לאחר כמה ימים שוב אם רוצים...
מוסיפים עוד סיכות חדשות ומשאירים את הישנות.
חשוב לזכור!: אל תגעו בסיכות שכבר הנחתם! הקללה תחזור עליכם

זיהוי והגנות מפני שדים

אחת הדרכים הנפוצות לזיהוי שדים בבית היא לפזר קמח סביב המיטה לפני השינה,ובבוקר לבדוק אם יש תביעות רגליים של תרנגול או עז דרך זאת ידועה עוד מימי הביניים, מאחר שסבורים כי לשדים יש רגלי תרנגול או עז. השד להבדיל מרוח רעה הוא ישות שניברא ביום השישי בין השמשות על פי האמונה היהודית והכתובים.כל תפקידו של השד הוא לשבש את חיי האדם עלי אדמות.לשדים אין יכולת לפגוע באדם פיזית כל שהם יכולים זה להפחיד או לגרום למזל רע בבית שהם שוכנים בו מה הם הסימנים לשדים בבית?

הסימן הנפוץ ביותר הוא העלמות של חפצים ללא כל סיבה ומציאתם במקום אחר לאחר זמן מה(לפעמים ימים אחדים) נהוג לומר על משהוא שאבד,השדים העלימו את זה.
סימנים נוספים לשדים הם,משבי רוח קלילים כאשר החלונות והדלתות סגורים ואין סיבה לכניסת רוח.ריח משונה(לרוב לא נעים) שמופיע ללא סיבה ונעלם.חפצים שנופלים ונשברים ללא סיבה,או שעמדו במקום יציב ויד מעלמת דחפה אותם.התבקעות של כלי זכוכית ללא כל סיבה,פתיחה או סגירה של דלתות וחלונות(בעיקר דלתות של ארונות בבית).לרוב שוכנים השדים שבבית ברוב שעות היום בחדר השירותים,אך הם אינם פעילים במשך היום עוד בתקופת הביניים ידעו ששדים אינם אוהבים להיות לקרבת מתכות כל סוג של מתכת,לכן הסבירות ששדים יהיו כיום בבתים מודרניים היא נמוכה מאחר ובכל בית או חדר יש כיום אחוז גבוהה של מתכת משהיה פעם אך ישנם עוד בתים או חדרים בבתים שאין בהם מתכות כלל מכל סוג שהוא ובמקומות אלה הסבירות שיהיה שד היא גבוהה יותר.צריפים או מחסנים מעץ הם מקום אידיאלי לשדים,לכן ישנה אמונה שפרסה של סוס עם 7 חורים היא סגולה נגד שדים ועין הרע.בכפרים רבים באירופה עד היום תוקעים פרסה מעל דלת הבית או המחסן אם הוא בנוי מעץ

דרכים להתגונן מפני שדים:
רוב הדרכים להתגונן מפני שדים דומים לדרך שבה מתגוננים נגד עין הרע הצבע הכחול ידוע כצבע המסמל את השמיים,והשדים הם שוכני החושך לכן כבר במסורת הערבית היה נהוג לצבוע את דלתות הבתים בכחול וזה כדי לגרש שדים,העין הכחולה גם היא משמשת כקמע לגירוש שדים 3 גרעיני שום שקשורים יחד בבד פשתן מהווים מחסום לשדים,וכמובן פרסת הסוס הידועה בכוחה לגרש שדים מהבית.טקס טיהור הבית מגרש את השדים השוכנים בו.וכפי שכבר ציינת ריבוי מתכות מסוגים שונים מרחיק שדים מהבית

לילית מלכת השדות

על פי המדרשים היתה לילית אישתו הראשונה של אדם, לאחר שאהבתה לאדם התפוגגה ולאחר ריב גדול היא נטשה אותו ועברה להתגורר על פי המדרשים באזור ים המלח נשלחו אליה שלושה מלאכים לקרוא לה בחזרה אך היא סירבה בכל תוקף, כל תחנוניהם של המלאכים לא הועילו והיא נשארה לעמוד על דעתה כאשר ראו המלאכים שלא הולך בטוב הטילו בה קללה ובמעמד זה נשבעה להם שתרדוף ותלחם בצאצאי אדם ללא לאות. מהפחד שיש להרבה עמים מנקמתה של לילית פיתחו מסורות שונות ואמנות שונות דרכים כדי להתגונן ממנה, ביהדות כל עדה משתמשת בצורה אחרת כדי להתגונן מפני לילית, ישנם המלבישים את ילדיהם הקטנים בבגדי ילדה, כדי שלילית לא תיגע בהם לרעה כי בילדות היא לא פוגעת, האחרים קוראים לילדיהם "רטלא" שפירושו זקן אך כל העדות יחד נמנעים מלהלל ולשבח את יופיו של התינוק וזו מחשש לנקמתה של לילית.

לילית נישאה לאשמדאי מלך השדים שהוא אפילו את שלומה המלך לימד מספר פעמים פרק בחיים אחד הדרכים להתגוננות מפני לילית או בשדים בכלל היא הצבע הכחול, כידוע השדים פועלים בלילה ואחד השיטות למנוע מהם כניסה לבתים היא צביעת הדלת בצבע כחול או קיר חזית הבית בצבע כחול וזה על פי המסורת הערבית, כאשר השדים מגיעים בלילה ורואים צבע כחול הם חושבים שעדיין אור יום בבית זה ולא נכנסים אליו וזה יש לזכור על פי האמונה

שד,דיבוק,אסלאי וזאר

שד - בריאה בפני עצמה המשוטטת באופן קבוע במקביל לבני האדם ועשויה להזיק להם. קיים דמיון רב בין שדים שונים לבין דיבוק בגלל צורת השתלטותם על הגוף. אך שד, לפי המקורות, יכול גם ללבוש צורה של בעל חיים,(עז או תיש) או לשכון בבתים ולהזיק לבני הבית. להגנה מפני שדים,עיין בדף הגנה וזיהוי שדים.



דיבוק - נשמות של מתים שלא מצאו את מקומם והם צריכים הכוונה או תיקון. תופעת הדיבוק מוכרת יותר במזרח אירופה, ומתייחסת לרוחות של רשעים, שמנצלות את גופו של האדם שאליו הן נכנסו כדי לברוח מחטאיהם בחייהם הקודמים, ומנסות באמצעותו לתקשר עם העולם. גם בעת דיבוק, כמו במקרה של שדים, מוצגת התנהגות אימפולסיבית וחסרת שליטה. ברוב המקרים, דיבוק נכנס בנשים ולא בגברים.



אסלאי - כינוי מרוקאי להשתלטות של רוח רעה על גוף אדם שנודעה בקהילות שמקורן במרוקו, והתייחסו אליו כמחלת שדים. לפי יהדות מרוקו, שדים הם יצורים בעלי כוחות על טבעיים, הם יכולים ללבוש צורה ולפשוט אותה. השד יכול לפגוע ולהכות פיזית, או להיכנס לתוך הגוף. האסלאי יוחס לנשים, שכשסבלו מ"מחלה" זו - הן לא שלטו בעצמן ופגעו בעצמן ובאחרים בכוח רב, דיברו במילים ובשפות מוזרות וקולן השתנה לקול גבר או ילד. בעבר התייחסו לתופעות אלה כמרד בערכים שאליהם הנשים הורגלו.



זאר – תופעת הזאר מוכרת וידועה כבר שנים רבות ביהדות אתיופיה. מקורות שונים מקבילים את לילית למלכת שבא האתיופית. לפי התרבות האתיופית והמצרית הקדומה, רוחות הזאר נמצאות בעולם מקביל לעולמנו, הן גורמות למחלות, לדיכאון ולהתנהגות קיצונית ובלתי מוסברת. בניגוד למצב של אסלאי ודיבוק שבו הפתרון הוא איש שמתפלל ומתקשר עם הרוח הרעה,או כותב סגולה מיוחדת לגרוש, ומגרש אותה מהגוף, במקרה של זאר הבעיה מטופלת על ידי חולה לשעבר, שקורא לרוח להיכנס לגוף האדם החולה כדי שיוכל לדבר ולתקשר איתה – מבלי מעשה גירוש כמו בדיבוק ואסלאי

מפתחות המלך שלמה

תרגום המפתחות הקטנים של המלך שלמה נשלם עם כל חותם של שד זכור שטקסט זה נחשב יותר חדש (מהזמן האחרון) משאר הדברים שנתגלו.
מדרס חי ותרגם את הסמלים ומשמעותם בין השנים 1854 - 1918 - אז אפשר להבין איך חלק מחותמות השדים התפתחו.
לפניכם חלק מחותמות השדים אשר שימשו להשבעות,זימון שדים,ולחשים.

astaroth עשתרות הוא הנשמה העשרים ותשע בגואטיה, המושל על 40 לגיונות. הוא מופיע כמלאך אלים הרוכב על חיה דמויית דרקון ונושא נחש בצפע בידו הימנית. אלה שרצונם לזמנו זקוקים לטבעת המכושפת (Magical Ring) בכדי להתגונן מפני נשימתו. הוא נותן מענה כֵּן, יודע התרחשויות עבר, הווה ועתיד, מלמד את המדעים החופשיים ומגלה סודות. ביכולתו לתאר את נפילתם שלו ושל נשמות נוספות.	asmoday אשמדאי הוא הנשמה השלושים ושתיים בגואטיה, ומושל על 72 לגיונות. לדמותו שלושה ראשים: של שור, אדם ואייל, זנב נחש, אצבעות כפות רגליו מחוברות בקרומי-שחיה והוא יורק אש. בד"כ הוא רוכב על דרקון ואוחז רומח וכרזה. הוא מלמד מתמטיקה, אסטרונומיה, גיאומטריה ואמנות היצירה. מסוגל לענות על כל שאלה, להפוך אדם לבלתי-נראה ולהובילו לאוצרות.	amon אמון הוא הרוח השביעית שרשומה בגואטיה.אמון הוא דוכס השולט על ארבעים ליגיונות של רוחות. הוא בדרך כלל מופיע כזאב עם זנב של נחש אפעה, ויורק אש. הוא יכול גם ללבוש צורה של אדם עם ראש של עורב, ושיניים של כלב. הוא יודע על העבר ויכול לחזות את העתיד, הוא גם יכול לפתור מריבות בין חברים.	aim אָיים הוא הנשמה העשרים ושלוש בגואטיה והוא מושל על 26 לגיונות. הוא מופיע כאדם בעל שלושה ראשים: האחד של נחש, השני של אדם עם שני כוכבים על מצחו והשלישי של עגל. הוא רוכב על נחש צפע ונושא עימו אוד בוער כדי להצית שטחים באש. ביכולתו להפוך אדם לפיקח ולענות על שאלות בנושאים פרטיים.	agares אגרה הוא הרוח השנייה בגואטייה, הוא דוכס של כח המזרח שולט על 31 ליגיונות מופיע כאיש זקן שרוכב על קרוקודיל ומושך מקל עיזים (?)בידיו. הוא יכול ללמד שפות ולגרום לרעידות אדמה, הוא גם יכול לפגוע בכבודו של אדם.
berith בֵּרית' הוא הנשמה העשרים ושמונה בגואטיה, והוא מושל על 26 לגיונות. הוא מופיע כחייל הרכוב על סוס, לבוש אדום וכתר זהב לראשו. יודע התרחשויות עבר, הווה ועתיד, מסוגל להפוך את כל המתכות לזהב ולהעניק את מידת ההגינות לאדם. על אף יכולתו לתת מענה כֵּן, ברית' ידוע כשקרן מיומן ולא רצוי לבטוח בו.	beleth בֶּלֶוּתּ' (Beleth, Bileth, Bilet) הוא הנשמה השלוש-עשרה בגואֵטיה. הוא מושל על 85 לגיונות ורוכב על סוס כאשר תופים ושאר כלי מוסיקה מנגנים מלפניו. ביכולתו להביא גבר ואישה לידי התאהבות לפי רצון האדון. הוא אינו שד המגויס בנקל, אך אם ההתרחשויות מתאימות לרוחו הוא יוותר על התעקשותו.	bathin בָּתּ'ין (Bathin) הוא הנשמה השמונה-עשרה בגואֵטיה. הוא מושל על 30 לגיונות ומופיע בדמות גבר איתן בעל זנב נחש הרוכב על גבי סוס בהיר עד כדי חיוורון. הוא מתמצא בתורת עשבי התבלין ואבנים יקרות, וביכולתו להגלות בני אדם מארץ אחת לאחרת.	barbatos בַּרבָּאטוֹס (Barbatos) הוא הנשמה השמינית בגואֵטיָה (Goetia). ברבאטוס הוא דוכס, המושל על 30 לגיוני נשמות, ובד"כ מופיע בליווי 4 מלכים אצילים וצבאותיהם כאשר השמש נמצאת בסאגיטארי (Sagittary). הוא יכול להבין את שפת החיות, לגלות באורח קסם אוצרות שמורים, יודע דברי עבר ועתיד ומייעץ לאלה על כס השלטון.	bael בעל הוא הראשון במערכת השדים של הגואטייה, מלך המזרח ושולט על 66 ליגיונות של רוחות. הוא יכול ללבוש צורת חתול אדם או קרפדה. לפעמים יקח את שלושתם יחד. הכח שלו הוא כח בלתי נראה.
foras	eligos אֵליגוֹס (Eligos) הוא הנשמה החמש-עשרה בגואֵטיה. הוא מושל על 60 לגיונות, הוא נושא הדגל, ועימו רומח וכלי הנגינה בס. הוא יודע צפונות עתיד כגון תרחישים נסתרים ומלחמות, וביכולתו לגרום לאדונים ובני המעמד העליון להתאהב.	bune בּוּן הוא הנשמה העשרים ושש בגואטיה, והוא מושל על 30 לגיונות. הוא מופיע כדרקון בעל שלושה ראשים: האחד של כלב, השני של גריפין והשלישי של אדם. ביכולתו לשנות את מיקומם של המתים, להפגיש בין הנשמות התחתונות באיזור הקבר, ולענות לדרישות.	buer בּוּאֶר (Buer) הוא הנשמה העשירית בגואֵטיה. הוא מופיע כאשר השמש נמצאת בסאגיטארי, ובדמותה. מלמד את פילוסופיות המוסר והטבע, לוגיקה ותורת צמחי התבלין. ביכולתו להרגיע סערות נפש באדם והוא מושל על 50 לגיוני נשמות.	botis בּוֹטיס (Botis) הוא הרוח השבע-עשרה בגואֵטיה. הוא מושל על 60 לגיונות ומופיע בדמות נחש צפע, ועל דרישה יוכל להופיע בדמות אדם בעל שיניים גדולות ושתי קרניים, הנושא חרב. ביכולתו לדעת דברי עבר וצפונות עתיד, ולפייס רעים ואויבים כאחד.

מטטרון הינו המסטר הרוחני

במשנת הזוהר נאמר שהמלאכים מתווכים בין עליונים לתחתונים ורובם נבראו ביום חמישי. מלאכי הדין כולל מלאך המוות נבראו ביום שני. מלאכי החסד נבראו ביום ראשון. למלאכים אין גוף חומרי ובדמותם הרוחנית הם קיימים כגוף האדם. ישנם מלאכים זכרים וישנם נקבות. ישנם מלאכים בעלי 6 כנפיים וישנם בעלי 4.

מלאכים מסויימים יורדים למימד הגשמי ומתלבשים בדמות אדם ואחרים נמצאים רק בדמותם הרוחנית.

מטטרון נחשב למלאך העליון. משכנו בספירה בינה.

מטטרון היה המורה של משה רבנו ובשמו יש רמיזה למילה מטה- אותו מטה שמשה הפך לנחש.

בקלפי הטארוט קיימת סידרת השרביטים – המטות- המייצגת בין השאר ידע ועוצמה. גם הנחש מייצג ידע, הרי הוא זה שפיתה אותנו לאכול מעץ הדעת....

נחש בגימטריא 358 – אותה גימטריא של משיח.

אותה אנרגיה שהורידה אותנו מבחינה רוחנית- היא זו שתעלה אותנו!

ידוע לי שנישמתי מקורה בנישמתו של חנוך בן ירד- סבא של נוח. חנוך – משלון חינוך או חניכה(הבאה בסוד).

חנוך התמלאך. הפך מלאך. עלה שמיים וערך טיול ברקיעים.

כתוב על כך בספרים החיצוניים.

כאשר התמלאך שונה שמו למטטרון.

ליקטתי חומר עליו מהאינטרנט – לעיונכם:

מטטרון-ויקפידיה

המלאך מטטרון נזכר לראשונה בספרות ההיכלות, בספרי היכלות רבתי והיכלות, ובספר "שיעור קומה". ההרחבה העיקרית של דמותו מצויה בספר היכלות, שבו מספר מטטרון לרבי ישמעאל את הגניאולוגיה שלו ואת האופן שבו זכה למקום בו הוא נמצא כעת.

ר` ישמעאל עולה למרום ב"צפיית המרכבה", פעולה של התעלות מיסטית, ושם הוא נפגש ב"מטטרון מלאך שר הפנים", שנשלח להדריכו בעולמות העליונים. ר` ישמעאל שומע כי המלאכים האחרים מכנים את מטטרון "נער", ומטטרון עצמו אומר לו שהאל בעצמו נוהג לקרוא לו כך. בתגובה לשאלת ר` ישמעאל לפשר הכינוי, מספר מטטרון כי בתחילה הוא היה אדם – חנוך בן ירד המוכר מהמקרא ובעיקר מספר יובלים וספרות חנוך, שהועלה לשמים על מנת לשמש כעד בבני האדם לאחר חטאי דור המבול.

	ויקם חנוך לעד בכולם. וילקח מתוך בני האדם, ונביא אותו אל גן העדן לכבוד ולתפארת. והנהו כותב פה בספר את פתשגן הדין ואת העונש לצמיתות, וכל רעת יוצאי חלצי בני האדם... (ספר יובלים ד:כט-לא).

בספר היכלות, חנוך לא משמש רק כעד, אלא הוא מתעלה מעבר לכך. בעקבות מעשיו הטובים והתעלותו הרוחנית, האל העלה אותו והוא נהפך למלאך רב-חשיבות, אחד מהראשונים בהיררכיה המלאכית השמימית:

	אמר ר` ישמעאל, אמר לי מטטרון מלאך שר הפנים, כשלקחני הברוך הוא מן בני דור המבול העלני בכנפי רוח שכינה לרקיע העליון והכניסני לתוך פלטורין גדולים שברום ערבות רקיע ששם כיסא הכבוד של שכינה ומרכבה... והעמידני לשמש כל יום ויום את כיסא הכבוד. (סינופסיס לספרות ההיכלות, §9).

בספר מתוארים שלבים רבים של התעלות, מאדם ילוד-אישה ועד למשרת העומד בין מלאכי המרכבה כשווה בין שווים, ולאחר מכן למלאך שמצוי בעמדה נעלה עוד יותר משאר הכוחות העליונים. הטרנספורמציה של מטטרון היא פיזית ורוחנית כאחד, ולצד הסודות המתגלים לו והתעלותו הרוחנית, הוא גם מקבל צורה אחרת:

	הניח הב"ה ידו עלי וברכני אלף ושלש מאות וששים וחמשת אלפים ברכות ורממתי והגבהתי כשיעור ארכו ורחבו ש"ע והעלה לי שבעים ושנים כנפים... וכל כנף וכנף כמלוא עולם וקבע בי שלוש מאות ששים וחמשת אלפים עינים. ולא הניח ממין של זיו ולא ממיני זוהר תיאר יופי שבח אורות בעולם שלא קבע בי. ... גילה לי הברוך הוא מאז כל סיתרי תורה וכל רזי חכמה... ואין דבר במרום ובעומק עולם נעלם ממני (§12-§14).

לאחר כל התכונות הנוספות הניתנות למטטרון, הוא נעשה דומה במידה רבה לאל עצמו, וזוכה לשבת בכיסא כבוד הניצב בפתח ההיכל השביעי (§20), שם נמצא כיסא כבודו של האל עצמו. הוא לובש לבוש של אור (§13), ועל כתרו ה` כותב אותיות שבהם נברא העולם (§16). הוא אף מכונה בשם "ה` הקטן" (§15).

אלא, שכאשר אלישע בן אבויה, אחד מהמסתכלים בצפיית המרכבה טעה וחשב לאחר שראה אותו יושב שיש שתי רשויות בשמים, מטטרון הורד במידת מה מדרגתו, אף שהוא עדיין היה "מלאך שר הפנים":

	"בתחלה הייתי יושב על כיסא כבוד גדול בפתח היכל שביעי ודנתי את כל בני מרומים... וכיון שבא אחד להסתכל בצפיית המרכבה ונתן עיניו בי... כשראה אותי שאני יושב כיסא כמלך ומלאכי השרת היו עומדים כעבדים, באותה שעה פתח את פיו ואמר ודאי שתי רשויות בשמים... באותה שעה בא ענפיאל ה` השר הנכבד... משליחות של הברוך הוא והכני ששים פולסאות של אור והעמידני על רגלי"

מלבד ספר היכלות, מטטרון מופיע גם בחלקים רבים אחרים של מסורת המרכבה וההיכלות, ובכולם הוא מדריך של החכמים שמבקרים בשמים ומלאך חשוב בהיררכיה השמימית.

בקטעים בספרות ההיכלות המכונים "שיעור קומה", אנו מקבלים מידע נוסף על דמותו של מטטרון. ישנם מאפיינים רבים משותפים למטטרון ב"שיעור קומה" לזה של ספר היכלות. הוא המלאך הגבוה ביותר בהיררכיה השמימית, הוא קרוי נער, הוא המדריך של האנשים שמגיעים לשמים בהתעלות המיסטית. גם תפקידו כעד משתקף כאן בשם נוסף בו הוא מכונה, "שרא רבא דאשהדותא" (שר העדות הגדול). אולם, יש גם הבדלים ותוספות חשובות. ההבדל הבולט ביותר הוא שאין בספר שיעור קומה כל זכר למסורת שמטטרון היה פעם חנוך בן ירד, והוא מופיע רק כמלאך ללא שורשים אנושיים. בנוסף, מודגש מאוד התפקיד של מטטרון בתור המקביל לכהן גדול בפולחן השמימי, ואף יש לו משכן:

	וחיה אחת עולה על השרפים ויורדת על משכן הנער ששמו מטטרון ואומרת בקול גדול... והנער הזה ששמו מטטרון מביא את האש החרישית ונותן באזניהם של חיות כדי שלא ישמעו את קול הדיבור של הקב"ה ואת שם המפורש שהנער ששמו מטטרון מזכיר באותו שעה...

"אזכרת השם המפורש" של מטטרון דומה מאוד לזו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, ומדמה בין הפולחן השמימי לבין הארצי.

מלבד ההתייחסות אליו בספרות המרכבה וההיכלות, ישנם גם מספר אזכורים של מטטרון בספרות התלמודית (מסכת חגיגה טו ע"א; מסכת סנהדרין לח ע"ב; ע"ז ג ע"ב). האזכור הראשון הוא בתוך הסיפור של "ארבעה שנכנסו לפרדס", ומתאר את חטאו של אלישע בן אבויה, שראה את מטטרון וחשב שמדובר באל או במקביל לו, ונענש על כך:

	חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל. אמר, גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי; שמא חס ושלום ב` רשויות הן? אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא (חגיגה טו ע"א).

מסיפור זה, אותו ראינו גם בספר היכלות, אנו יכולים ללמוד כמה דברים על האופן שבו התלמוד מציג את מטטרון – תפקידו של מטטרון (או אחד מתפקידיו) הוא לכתוב את זכויותיהם של ישראל; הוא יכול לשבת, בניגוד למלאכים אחרים וכמו האל עצמו; והדבר החשוב ביותר – הוא אינו העליון בהיררכיה השמימית, שכן יש מי שיכול "להוציא אותו" ולהכות אותו מכות אש. אזכור נוסף הוא בוויכוח בין "ההוא מינא" לבין רב אידית:

	אמר ההוא מינא לרב אידית: כתיב, "ואל משה אמר עלה אל ה`". `עלה אלי` מיבעי ליה. א"ל, זהו מטטרון ששמו כשם רבו, דכתיב, "כי שמי בקרבו". אי הכי ניפלחו ליה? כתיב, "אל תמר בו", אל תמירני בו (סנהדרין לח ע"ב).

במקור זה נוספים פרטים חשובים נוספים לדמותו של מטטרון על פי התלמוד. נודע לנו כי "שמו כשם רבו", כלומר שניתן להסב את הכינוי "ה`" בפסוק אל מטטרון עצמו. זוהי אמירה שנשמעת קיצונית ביותר עבור התלמוד, שבדרך כלל מבדיל הבדלה חמורה בין האל לבין המלאכים הסובבים אותו, שנתפסים כשליחים ומשרתים בלבד. שנית, גם בסיפור זה אנו רואים שהיו גורמים שאכן חשבו לעבוד למטטרון, בדומה לאלישע בן אבויה. מכות האש בהן נענש מטטרון מראים לנו כי היה קיים חשש אמיתי מפני תופעה כזו, שיש צורך להגיב עליו באופן חמור. ייתכן כי עבודה למטטרון הייתה קיימת הן בחוגים המיסטיים והן במסגרת הריטואל המאגי (המשתקפים בסוגיה זו ב"ההוא מינא") וגם אם לא הייתה קיימת ממש – היה חשש מפני האפשרות להתפתחות כזאת.

לדעתו של אפרים אלימלך אורבך  , אין לראות בסוגייה במסכת סנהדרין מקור לדמותו של מטטרון בעיני חכמי התלמוד. השימוש בשם מטטרון הוא שימוש מקרי שאינו מעיד על ניסיון להבין בדיוק את תפקידו, ומדובר פשוט במלאך כלשהו שמשרת כשליח של האל. לדעת אורבך, הקביעה כי "שמו כשם רבו" הוא הוספה של מיסטיקנים שאינה מתאימה למגמת הסיפור המקורית, המנוגדת לתפיסה עצמית כלשהי של מלאך או של רשות כלשהי.

מטטרון מופיע גם בספרות שאינה מיסטית במובהק, לדוגמה בתרגום יונתן לפסוק "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו..." (בראשית ה 24):

	והא ליתוהי עם דיירי ארעא ארום אתנגיר וסליק לרקיעא במימר קדם ה` וקרא שמיה מטטרון ספרא רבה

כאן מופיעים שני מאפיינים של מטטרון – הסיפור מדובר בעצם בחנוך שהתעלה, ותפקידו כסופר השמימי. לא מסופר על שינוי שנעשה בגופו או במהותו של חנוך, אלא רק ששמו השתנה.

כהקדמה להבנת דמותו של מטטרון, יש לבחון את ההתייחסות הכוללת למלאכים במיסטיקה היהודית הקדומה. בספרות האפוקליפטית, המלאכים משמשים בתפקידים שונים, מהם מיוחדים לעולם העליון ומהם משקפים תפקידים מקבילים בחצרות מלכים בני התקופה. כמו כן, הם נוטלים חלק בהנהגת הבריאה, וממונים על ממדים שונים של היקום. רבים מהמאפיינים האלה מצויים גם בספרות ההיכלות, אך כאן הפרספקטיבה היא של ההתעלות המיסטית או המאגית, זאת בניגוד לספרות האפוקליפטית שם המלאכים לרוב נזכרים בקשר לשליחות אלוהית ידועה. חשיבותם של המלאכים הולכת וגדלה בתקופת בית שני. כך בקומראן ובמגילות מדבר יהודה, בספרות הגנוסטית, וברחבי העולם ההלניסטי בשלהי העת העתיקה (בעיקר בספרות מאגית). שינוי זה בהתייחסות אל המלאכים הוא בעקבות הפסקת ההתגלות הישירה של האל בעולם, דבר הגורם לצורך במתווכים שונים בין האל הטרנצדנטי לבין האדם. לתורת המלאכים בספרות ההיכלות יש שלושה מאפיינים: היסוד המיסטי, שמתבטא בכניסה של המיסטיקן למציאות אחרת, השונה מהמציאות הארצית; היסוד המיתי – ריבוי הכוחות האלוהיים, המרכבה; היסוד המאגי-ריטואלי, שבו האדם יכול להשפיע על המציאות באמצעות המלאכים, בזיקה לפולחן ולריטואלים שמתקיימים במקדש השמימי .

מטטרון, כאחד מחשובי המלאכים, מתאפיין בכל המאפיינים האלה. הוא גם מלאך שבו פוגשים המיסטיקנים שיורדים למרכבה; הוא גם מהווה חלק בהיררכיה השמימית ובכוחות השונים שסובבים את האל; והוא גם משמש במאגיה, לצד תפקידו כמשרת במקדש השמימי.

גרשם שלום מעמידנו על כך שניתן לגבש את המסורות השונות בנוגע למטטרון סביב שתי דמויות שונות. הדמות הראשונה היא מטטרון כ"שר העולם", או "מלאך הפנים", ישות שנבראה בבריאת העולם או עוד לפני בריאת העולם. זהו מלאך קדום ורב עוצמה, שנמצא בדרגה גבוהה מאוד בהיררכיה המלאכית. יש לו תפקידים שונים: הוא הסופר השמימי ואחראי על כתיבת סודות וכן על כתיבת זכויותיהם של ישראל; הוא גם משרת בתור כהן גדול במקדש השמימי. המקורות לדמות כזו מצויות בספר שיעור קומה, בסיפורי התלמוד, וגם בפרקים מסוימים מספר היכלות. דמות שניה היא זו של חנוך שמתעלה והופך להיות מלאך, מטטרון, והיא זו המוכרת לנו מהסיפור העיקר ב"היכלות". על פי סיפור זה, מטטרון כמובן שלא יכל היה להיות נוכח בבריאה או לשרת בתור "שר העולם". לפיכך, מסיק שלום, מסתבר כי כותבי ספרות ההיכלות הוסיפו את דמותו של חנוך העולה לשמים למטטרון הקדום, והשתמשו בדמות השניה כדי להסביר את הראשונה. שילוב זה התרחש לא לפני סוף המאה השניה לספירה. מטטרון כחנוך חסר מהתלמוד בשל הגישה השלילית שנקטו חכמי התלמוד כלפי חנוך באופן כללי.

שלום טוען גם כי דמותו של מטטרון עצמה כפי שהתגבשה בספרות ההיכלות היא גלגול של מלאכים אחרים שהיו קיימים קודם לכן, שרוב מאפייניהם נקלטו בדמותו. המלאך העיקרי עליו הוא מצביע הוא יהואל. שם זה מצוי בספרות המאוחרת יותר בתור אחד משמותיו של מטטרון, וכן מצוי בספרות הגנוסטית בת התקופה בתור שם של מלאך רב-כוח, ואף הוא נקרא "ה` הקטן" בדומה לכינוי של מטטרון המצוי בספרות ההיכלות. לדעתו, שם זה הוא שהיה במקור גם בסוגיות התלמודיות העוסקות במטטרון: אם נחליף את "מטטרון" ב"יהואל", יהיה הרבה יותר ברור מדוע ניתן לומר עליו ש"שמו כשם רבו". מטטרון היה בתחילה הכינוי של יהואל, כאשר לא רצו לומר את שמו במפורש, ולאחר מכן החליף את יהואל להחלוטין וקיבל את מאפייניו.

גם יוסף דן  מסכים כי דמותו של מטטרון בספר היכלות בנויה משני היבטים שונים – מטטרון כשר העולם וככוח אלוהי ממשי, המאופיין ברבים מהמאפיינים של האל בעצמו; ומטטרון כחנוך בן ירד האדם. דן מציין כי החיבור השילוב שיצר בעל ספר היכלות בין שני היבטים אלו הוא ייחודי לספר, ואינו קיים בספרים אחרים במסורת המיסטית או האפוקליפטית קודם לכן. דן מוסיף גם נימוק להרכבה זו. הוא רואה את ספר היכלות כתגובה למציאותם של מיסטיקנים, שבדומה לדעתם של הגנוסטיקנים היו עשויים לראות במטטרון את האל הנמוך יותר, האחראי לבריאת העולם (ה"דמיורגוס", יוצר בראשית) לעומת האל העליון בהיררכיה, שלא ברא בעצמו את העולם. ספר היכלות מתפלמס עם דעה אפשרית זאת על ידי הרכבת דמותו של מטטרון לדמותו של חנוך בן ירד. שהרי, כפי שהעיר שלום, אם מטטרון היה במקורו אדם, הרי שהוא לא היה יכול נוכח בבריאה, ועל אחת כמה וכמה שלא יכל להיות יוצר בראשית בעצמו. ההמעטה השניה של דמותו של מטטרון, עליה כבר דיברנו, היא בכך שענפיאל מכה אותו ששים מכות אש. בנוסף הוא "מעמידו על רגליו", דבר שמראה שהוא כבר לא מיוחד בקרב הכוחות העליונים בכך שמותר לו לשבת בדומה לאל, אלא כעת גם הוא חייב לעמוד, ואין סכנה שיתעו בו ויחשבו שהוא אל גם כן.

מלאך אחר אותו מזהה שלום עם מטטרון הוא מיכאל, שבמקורות אחרים מוזכר שהוא משרת ככהן גדול במקדש השמימי, או שהוא המלאך החשוב ביותר בהיררכיה השמימית. מכיוון שמטטרון הוא שמקבל את המעמד הזה, ואף יש לו תפקיד בתור כהן גדול/בעל "משכן", הרי שהוא רכש לעצמו מאפיינים של המלאך מיכאל. מאפיין נוסף שייתכן שאימץ ממיכאל הוא הכינוי "שר העולם" המופיע במקומות מסוימים וגם בקערות השבעה מהמאות השישית עד השמינית. יוסף דן מציין כי ייתכן שענפיאל, מלאך שמוזכר בכמה מקומות במסורת המרכבה בתור מלאך חשוב בהיררכיה השמימית, היה זהה בתחילה למטטרון. לדעתו היה פיצול בין הדמויות שלהם בעקבות "ההורדה בדרגה" של מטטרון והחיבור שעשה בעל ספר היכלות בין מטטרון לחנוך. כאן, ענפיאל הוא המעניש את מטטרון בששים מכות של אש, ומכאן שהוא אף נעלה ממנו.

משה אידל טוען כי יש קשר עמוק בין דמותו של מטטרון לבין זו של אדם הראשון. רוב הפיתוח של רעיון זה יהיה בקבלה המאוחרת יותר, אך כבר בשלב זה, לדעתו, ניתן למצוא הדים לה. אידל מצביע על כך שבספרות הגנוסטית ישנה חשיבות ראשונה במעלה ל"אדם הקדמון" – האדם הראשון שנברא, שהוא גם ארכיטיפ של דמות האדם האידאלית, שחציו אדם וחציו מלאך/אל. דמות כזו חסרה במסורת המיסטית היהודית הקדומה, למרות שפעמים רבות ישנן מקבילות רבות בין המסורת הזו לבין זו הגנוסטית. את השרידים למיתוס מעין זה הוא מחפש בדמותו של מטטרון. כך למשל העובדה שחנוך הוא השביעי לאדם בסדר הדורות מעידה על קשר ביניהם, שכן המספר שבע אינו מקרי בספרות המקראית או החוץ-מקראית בת התקופה. מטטרון מולבש, במסורת ההיכלות, בבגדי אור (בדומה לאדם הראשון לפני החטא, על פי המדרש), וגודלו הוא מלא העולם כולו, כפי שאדם היה בתחילה. חנוך-מטטרון מעוצב, לדעת אידל, כמתקן של חטאו של אדם וכמגשים של יעודו המקורי. רעיון זה יתרחב עוד בקבלה המאוחרת יותר.

בתור מלאך רב-כוח, אין זה מפתיע שמטטרון מופיע לא מעט במסורת המאגית שהייתה רווחת תמיד לצד ההלכה הממוסדת ולצד המסורת המיסטית, תוך זיקה וקשרי גומלין אליהם. בספרות ההיכלות עצמה, חלק מהאזכורים של מטטרון הם כחלק מהשבעות למטרות שונות. כך למשל:

	מי שהוא שונה רז הגדול הזה... בכל יום אחרי תפילתו יאמר אותו בטהרה בבית או בבית הכנסת: משביע אני עליך מטטרון עבדי ששמך כשם רבך, שתיזקק לי לעשות חפצי ויהיו פני מצהיבות ותהיה קומתי נאה לי ותהא אימתי מוטלת על הבריות ושמי הטוב ילך בכל מקומות ישראל ... ותצילני מכל רוחות ושדין ופגעים וליסטים ומכל בני אדם הרעים... בא"י שומע תפילה

חלק מהבקשות כאן הן רוחניות, אך חלקן חומריות וארציות למדי.

במאגיה של סוף העת העתיקה בארץ ישראל, נעשה שימוש בחלק מהטקסטים בשמו של מטטרון לצד שמותם של מלאכים אחרים, בקמיעות, בקערות השבעה וכדומה . נראה שחלק מהכותבים של הטקסטים המאגיים לא הכירו את ספרות ההיכלות החדשה יחסית, או לכל הפחות לא השתמשו בה, ונסמכו על מסורות עתיקות יותר. אחרים הכירו, כנראה, גם את הספרות הזו.

עדות על שימוש מאגי יש גם מתקופות מאוחרות מעט יותר, מתעודות הגניזה . המאגיקה של תקופת הגניזה משמשת כגשר בין זו של סוף העת העתיקה לבין ראשית ה"קבלה המעשית". גם כאן מופיעים קמיעות עם שמות מלאכים ומטטרון בתוכם. השימוש בשמו של מטטרון לא היה מוגבל ליהודים: שמו מופיע לא מעט גם במאגיה המוסלמית בת התקופה ולמאות שנים לאחר מכן. כך גם במסורת המנדעית, במשך כאלף שנה.

דמותו של מטטרון ממשיכה להופיע גם במסורות המאוחרות יותר, בקבלה על ענפיה השונים ובספר הזוהר.

גם בקבלה בקבלה הנבואית של ר` אברהם אבולעפיה ובקבלה התיאוסופית, ישנו עיסוק בהתעלותו של חנוך והפיכתו למטטרון. אולם, בניגוד למסורת ההיכלות, שם חלק גדול מההתעלות מתבטאת בשינויים גופניים (כמו שינוי ממדיו, הפיכת טבעו של חנוך מ"חומרי" ל"אשי", ישיבה על כיסא כבוד בפתח ההיכל השביעי ועוד), הרי שבקבלה של ר` אברהם אבולעפיה הטרנספורמציה של חנוך מאדם למלאך היא מיטאפורית ומבטאת חוויה אקסטטית של שינוי הפיכה משכל שהוא בכוח בלבד אל שכל בפועל:

	חנוך בן ירד היה משתמש בכח מטטרון להשיג ולידע ממשות ישיבתו... ומה שהוא אומר הפך בשרו ללפידי אש מורה על זה הענין, כאלו נתפשט מהעור הבהמות הטבעי ושב ללבוש תכונת הרוחניים... עד שנחשב כאילו הוא והוא הוא מתוך השגתו, ועל זה אמרו בפרקי מרכבה כי חנוך הוא מטטרון

כאן אין דרמה של מהפך "עלייה לשמים" ושל "ששים מכות אש", אלא הטרנספורמציה היא אינטלקטואלית. במסגרת טרנספורמציה זו, מטטרון הוא הסמל להישג המיסטי הגבוה ביותר האפשרי , ולאידאל הדתי המושלם. הזוהר מכיל אנגלולוגיה עשירה ומגוונת, המבוססת בעיקר על אגדות חז"ל וספרות ההיכלות, אך גם ממקורות אחרים. מטטרון תופס בספר הזוהר מקום חשוב, ויש לו מאפיינים רבים ומגוונים : חלקם מתאימים וממשיכים את המסורות הקודמות, וחלקן חדשים ומקוריים. גם בזוהר חנוך מתעלה, נכנס לגן עדן, ומלאכים מוסרים לו סודות וספרים גנוזים. מטטרון הוא ראש הכוחות העליונים, המרכבה והחיות. נאמר שהוא לא משמש ככהן גדול, אלא הוא "בעל המשכן" של מעלה, המקביל למשכן של משה בארץ. מטטרון הוא גם שומר המפתחות, שכל הגנזים מצויים בידו. גם הנשמות המסתלקות ניתנות בידו, והוא שיחזיר אותן לגוף לעתיד לבוא. שלטונו של מטטרון תלוי בצדיקים – הם שנותנים לו את כוחו, וללא מעשיהם של הצדיקים מטטרון אינו יכול לפעול.

במאמרים אחרים, מטטרון הוא שר העולם באמצעות שבעים שרים, מקבל כוח מהשכינה ומנהיג בעזרתו את העולם. אך כאן מטטרון הופך לגורם שלילי, מכיוון ששרי עולם אלה הם מהסטרא אחרא, והוא הרי משתף פעולה איתם ולוקח חלק בהנהגתם. ראייה זו מתאימה לדעה שקיימת גם כן, שמטטרון הוא "עץ הדעת טוב ורע", כלומר שיש בו גם מהטוב וגם מהרע.

אצל ר` יצחק דמן עכו ובמקורות אחרים, מקובל שישנה כפילות בדמותו של מטטרון: קיים "מטטרון רבא" או מטטרון הנאצל, ומטטרון "רגיל". הראשון הוא למעשה חלק מהאלוהות – הוא הכבוד האלוהי, השכינה של הספירה העליונה או "יוצר בראשית" , זאת לעומת מטטרון הרגיל שהוא-הוא חנוך בן ירד שהתעלה, שהוא מלאך אך אינו חלק ממערכת הספירות. על ידי פיצול זה מוסבר כיצד חנוך בן ירד הצליח להגיע ולהיות מטטרון, שכן אם מטטרון מזוהה עם אחת הספירות, כיצד יכול להיות שאדם יוכל לההפך אליו? אלא, שהוא רק "זכה להקראות מטטרון" ולא להיות מטטרון ממש. פעולתו של חנוך הובנה כפעולה של אדם שמייחד את הספירות האלוהיות על ידי מעשיו הטובים, וכתוצאה מכך מתעלה באופן רוחני, אך כמובן שאינו מגיע להיות ספירה אלוהית בעצמו אלא רק להיות מלאך תוך איחוד השכל האנושי בשכל האלוהי.

התפיסה כי מטטרון הוא באופן מסוים חלק מהאלוהות אך מצד שני הוא נפרד, מאפשרת להרחיק את היסוד השלילי שראינו שקיים בו ("עץ הדעת טוב ורע"), כך שהוא אינו מהווה חלק מהאלוהות עצמה אלא גורם שפועל תחתיה בלבד, ומצד שני לאפיין אותו בתכונות אלוהיות. אידל מזהה בעניין זה התפתחות, כאשר בתחילה מטטרון הוא זהה לשכינה ומבטא את הטוב והרע שיש בה, ולאחר מכן, כדי להגביר את האחדות שבאלוהות ולהרחיק את האנתרופומורפיות, הוא נחשב כנפרד ממערכת הספירות ונמוך ממנה.

דמותו של מטטרון-חנוך כמשלימו ומקבילו של אדם מתפתחת בקבלה של תקופה זו. רעיון מסוג זה מתבטא באמירות שונות: הראב"ד, וגם ה"רעיא מהימנא", אומרים כי מטטרון הוא ה"דמות אדם" שראה יחזקאל על הכיסא, כלומר הוא "אדם עליון"; רד"ק אומר שחנוך עלה לגן עדן וחזר למצבו של אדם הראשון קודם החטא; ר` שלמה מולכו אומר שחנוך מהווה השלמה לאדם הראשון, וביצוע של רצונו המקורי של האל שהאדם יהיה שליט על כל הברואים, למטה ולמעלה. הזוהר אומר שחנוך קיבל ה"זהרא עילאה" של אדם הראשון, שנלקחה ממנו לאחר שחטא, ולכן יכל לחזור במקומו לגן העדן ואולי "לתקן" כך את חטאו:

	וכד ברא קב"ה לאדם הראשון אעיל ליה בגנתא דעדן בחד לבוש יקר דנהורא דג"ע... ופרחו אינון לבושין מיניה וסליק` ליה נשמתא זהרא... וההוא זהרא עילאה הות גניזא בחד אוצר... כיון דאתא חנוך, ההוא זהרא עילאה נשמתא קדישתא נחתת ביה והוה חנוך בההוא רבו עילאה דשבק מיניה אדם

כך חנוך-מטטרון הוא שנעשה לאדם העליון והאידאלי, ומבטא את הפסגה שאליה יכול להגיע האדם.

רבי ישמעאל, עוד אחד מהגיבורים של "ספרות ההיכלות" מספר לנו מה למד "ממטטרון" על פעולתו של העולם: "ואלו שמותם של שרים שמנהיגין את העולם.  "גבריאל" מלאך האש. "ברדיאל" מלאך הברד.  "רוחיאל" שהוא ממונה על הרוח.  "ברקיאל" שהוא ממונה על הברקים.  "זעמיאל" שהוא ממונה על הזעם.  "זיקיאל" שהוא ממונה על הזיקים....(היכלות רבתי קטע 18).

 רב המלאכים "מטטרון" הוא אחד המורים הרוחניים. הוא הופיע ביקום הפיזי גם בדמות "אליהו הנביא" וגם בדמותו של "ישו". "מטטרון" הוא גם "חנוך" עליו מסופר בספר בראשית פרק ה` פסוק כד" : "ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו אלוהים". (יש כאן הקבלה לדמותו של "אליהו הנביא" אשר עלה השמיימה במרכבת האש!)

ל"חנוך" הוקדשו שני ספרים שלמים, חנוך א` וחנוך ב`.  ספרים אלו לא שרדו עד לימינו בעברית, משום שעם גלות בבל חדלו היהודים מהעתקתם.  אך הספרים תורגמו ליוונית על ידי הכנסייה שהמשיכה בהעתקה.  אם כן, הדברים המצוטטים כאן מגיעים מתרגום של תרגום וגם נמצאו קטעים משומרים מהספרים הללו בעברית במערת קומראן.
מסתבר על פי אותם ספרים כי האיש "חנוך" היה צדיק שאין כדוגמתו ואלוהים כאשר עשה את המבול לקח אליו את "חנוך" כעד.  הוא מעלה את "חנוך" השמיימה והופך אותו למלאך "מטטרון".  עד מהרה אלוהים ממנה אותו למלאך המופקד על בני האדם.
"חנוך" עצמו מספר שהוא קם באמצע הלילה ורואה שני אנשים גדולים, פניהם מזהירים כשמש, עיניהם בוערות כלפידים "ויאמרו אלי האנשים, חזק חנוך אל תירא אלוהי עולם שלחנו אליך והיום אתה עולה אתנו השמיימה.  ועתה צו על בניך ואל כל בני ביתך אשר את יעשו בלעדיך על הארץ בבתיך ואיש אך יבקשך עד אשר ישיבך ה` אליהם"...."ויהי ככלותי לדבר אל בני ויקראוני האנשים ההם וישאוני על כנפיהם ויעלוני אל הרקיע הראשון".....(חנוך ממשיך ועובר ברקיעים עד שהוא מגיע אל הרקיע השביעי ומתמלא חיל ורעד מאלוהים וצבאותיו:)  "ואפול על פני ואשתחווה לה`".  "וה` אמר אלי בפיו": "חזק חנוך אל תירא קום ועמדת לפני לעולם.  ויקימני "מיכאל" שר צבאות ה`, ויקרבני לפני ה`.....ויאמר ה` "למיכאל" גש והפשטת את "חנוך" את בגדי הארץ ומשחת אותו בשמני הטוב והלבשתו את בגדי כבודי.  ויעש "מיכאל" כאשר דיבר אליו ה` וימשחני וילבישני.  ומראה השמן ההוא מאיר מאור גדול ומשיחתו כטל הטוב וריחו כמור וכקרני השמש הוא מזהיר.  ואביט אל נפשי ואהי כאחד מנכבדיו ולא היה כל שינוי ניכר.  ויקרא ה` לאחד משרי מלאכיו ושמו אוריאל אשר היה מהיר בחכמה משאר שרי המלאכים וכותב כל מעשי ה`.  ויאמר אל אוריאל הביאה את הספרים מאוצרותי ולקחת קנה ונתת לחנוך והגדת לו את הספרים...ויקראני ה` ויאמר אלי שב חנוך לשמאלי עם גבריאל". (מתוך חנוך ב`)
מכאן ש"חנוך" מופקד על "ספר החיים", זה שנחתם בו גורלנו ביום הכיפורים.  והמלאך "חנוך" שנקרא גם "מטטרון" הוא המנחה והמורה השמיימי של התנאים, הגדול שבהם הוא "רבי עקיבא", אשר כתבו במאות הראשונה והשנייה לספירה את "המשנה" וגם את "ספרות ההיכלות" (אשר לא נכנסה למשנה ואשר בה מסופר עוד רבות על עולמות עליונים).
רבי ישמעאל, עוד אחד מהגיבורים של "ספרות ההיכלות" מספר לנו מה למד "ממטטרון" על פעולתו של העולם: "ואלו שמותם של שרים שמנהיגין את העולם.  "גבריאל" מלאך האש. "ברדיאל" מלאך הברד.  "רוחיאל" שהוא ממונה על הרוח.  "ברקיאל" שהוא ממונה על הברקים.  "זעמיאל" שהוא ממונה על הזעם.  "זיקיאל" שהוא ממונה על הזיקים....(היכלות רבתי קטע 18)

קללה לגרמת כאב

There has been unfairness done to me 
I summon the elements 
I envoke them 
I conjure them to do my bidding 
The four watchtowers whall lay their eyes and minds 
there shall be fear and guilt and bad blood 
there shall be submission and no pity 
I point the threefold law against thee 
against thee it shall be pointed 
threefold, a hundred fold is the cost for my anger and pain 
Thee shall be blinded by the fear 
blinded by the pain 
blinded by me 
binded by me 
Cursed by me 
So mote it be!

?מי מפחד ממאגיה לבנה

"מאגיה איננה כוח על-טבעי. היא פשוט כוח-על הקיים באופן טבעי"

בתקופה בה התנסיתי לראשונה במאגיה, סבלתי מריבוי יבלות על הידיים: בכל פעם היתה צצה יבלת אחרת על כף היד, ורופא עור היה מסיר אותה בניתוח קטן. אך משרבו היבלות מאוד – נואש אפילו הרופא, וכך נשארתי כשידיי מכוסות בהן. זו אמנם בעיה בריאותית הנחשבת שולית, אך היא עדיין הטרידה מאוד וגם פגעה בי אסתטית. ובעודי מחפש פתרון, נתקלתי בספר על מאגיה. הספר עסק ב"לחשים" מסוגים שונים: מעין נוסחאות מאגיות שמטרתן להביא לחיינו ברכות מסוגים שונים: בריאות, אהבה, שפע, ועוד.

אחד מאותם לחשים הציע פתרון ליבלות! וכמו בספר בישול נתן ספר הלחשים את המרכיבים ל"תבשיל" ואת אופן ההכנה: לאסוף חלוקי נחל קטנים, ובליל בו הירח מתחסר לקחת אבן אחת ולגעת באמצעותה ביבלת אחת. כך לעשות בכל אחת מן היבלות: אבן אחת ליבלת אחת. כל אבן כזו להניח על פיסת בד משותפת, ולאחר שנערמו האבנים – לצרור אותן בתוך הבד, ולקשור בעזרת חבל. את החבילה הזו יש לקחת לפרשת דרכים, בה נפגשות 3 דרכים, להשליך את הצרור אחורנית, מעבר לכתף השמאלית, לעבר פרשת הדרכים, ולעזוב את המקום מבלי להסתכל אחורנית! היבלות יעלמו מעצמן אחרי כן.

   כך הבטיח הספר, ואני – ברב יאוש מן הפתרונות המקובלים שהכזיבו – עשיתי בדיוק כפי שנאמר. לא האמנתי ביכולת של סדרת פעולות אלה שנראו לי "תפלות" לחלוטין להביא את המזור. אך נתתי למאגיה הזדמנות.

חזרתי לענייני היום-יום שלי, ושכחתי מהעניין. פשוט לא חשבתי על מה שעשיתי, כאילו להדחיק את סדרת הפעולות המוזרות אותן ביצעתי.

   בימים שאחרי כן החלו היבלות להתכווץ, ובתוך שבועות אחדים נעלמו כלא היו. כולן! ומאז ועד היום לא חזרו. לא מצאתי לכך שום תיאור אחר חוץ מ"קסם": בלי כאב, בלי צלקות, בפשטות ובטבעיות…

האם היה זה צירוף מקרים? לא הייתי בטוח בתשובה, אך הארוע הרשים מספיק בכדי לעודד אותי להמשיך לחקור את הנושא. כך מצאתי עצמי נותן למאגיה עוד ועוד הזדמנויות להוכיח עצמה בפעולה, ומתרשם פעם אחר פעם מהדרך המדהימה בה מתממשים הדברים אחר-כך, לפעמים בדרכים מפתיעות ביותר. למדתי שלחשים מאגיים עובדים לא רק לפתרון בעיות הנמצאות בכף ידינו (תרתי משמע), אלא גם בדברים שנראה שאין לנו כל אפשרות לשנותם, גם אם נאמין בכך מאוד. נראה היה שהעבודה המאגית אכן "מניעה את גלגלי הקארמה", כפי שזה מתואר בספרות המאגית, ומזמנת אל תוך חיינו את הדברים אותם אנו מבקשים. כך יצרתי בהדרגה את "ספר הצללים" שלי (הכינוי ל"ספר המתכונים" המאגי האישי). מעל עשרים שנה עברו מאז שנתתי למאגיה "צ'אנס". שנים בהן הפכתי מספקן למאמין, ואחר-כך ממאמין פאנאטי למאמין מפוכח (המכיר בגבולות יכולותיה של המאגיה לעזור), ובסופו של דבר, לאחר שהפכתי למורה רוחני, הפכתי ממי שמבקש הוכחות בעצמו למי שנדרש לספק אותם לכיתה אחר כיתה של תלמידים ספקניים, בדיוק כפי שהייתי אני בתחילת הדרך.

כשהמציאות החיצונית מהדהדת עם הפנימית

   הייתי מבקש לחזור ולנסות להגדיר מאגיה. זהו לא דבר פשוט כלל ועיקר, היות וקיימות הגדרות רבות בספרות המאגית הענפה בלועזית (למרבה הצער – בעברית אין עדיין ספרות מספקת בנושא). ההגדרה למאגיה שסינתזתי ממכלול ההגדרות הקיימות הינה "יצירת מציאות חיצונית המהדהדת עם המציאות הפנימית". לכאורה נשמע כמו הגדרתה של חשיבה חיובית ותו לא. ואכן מאגיה לבנה היא בבסיסה טכניקה המבוססת על עבודה עם כוח המחשבה, המכוונת למטרות חיוביות בלבד. כל הפעולות המאגיות, או "הלחשים", הם בעצם אמצעים למקד את המיינד על מטרה ספציפית. אם ניקח כדוגמא את הלחש בו פתחתי את המאמר – הרי שניתן להתחקות אחר כל אחד מן השלבים בלחש, ולראות כיצד הוא מאפשר זאת: האבנים מייצגות את ה"מיכל", שיכיל את היבלת בה נוגעים עם האבן, כדי "להעביר" אליה את הנגע; הירח המתחסר, כפי שיודע כל מתחיל באסטרולוגיה, הוא הזמן המאופיין בויברציות של הפחתה, הקטנה, שחרור והתנקות (לעומת הירח המתמלא המקביל להוספה, הגדלה, והעצמה). השלכת האבנים בפרשת הדרכים מעצימה את רעיון ההשתחררות מהנגע, ו- 3 הדרכים הנפגשות מדגישות זאת (בשל אופיו המאגי האוניברסלי של המספר 3). מדוע משליכים מעבר לכתף ונמנעים מלהסתכל לאחור? כדי לשדר למיינד שלנו שאנו מניחים מאחורינו את הדבר ממנו אנחנו מבקשים להשתחרר. הצד השמאלי מייצג את העבר, את הדברים אותם אנו מבקשים להפוך להסטוריה (בעוד הימין מייצג את העתיד. אם כי לטעמי נובע סווג זה מכוון הכתיבה בלועזית, בו כותבים משמאל לימין. יתכן שבלחשים "עבריים" צריך להתייחס לצד ימין כעבר ולשמאל כעתיד, היות וכותבים מימין לשמאל).

הבנת הלחש באופן זה הופכת את המאגיה מנחלתם של אלה שאנשים שאינם מצויים בתחום רואים כנבערים מדעת לסודם של המשכילים בדרכי המיינד! אולי נדמה מן האמור לעיל שמאגיה אינה יותר מחשיבה חיובית העושה שימוש בפעולות סמליות בכדי למקד את המיינד על מטרה ספציפית (מה שמרשים בפני עצמו). אך בעוד שחשיבה חיובית היא אחד מיסודותיה של המאגיה, מאגיה היא הרבה יותר מכך. המאגיה גם לא מסתכמת בלחשים. הלחשים הם רק המסגרת של העבודה המאגית. עיקר העבודה המאגית, וה"סוד" מאחורי הלחשים, הוא שינוי מצב תודעה, על מנת לפעול ברמת המציאות המטאפיסית. הפסיכואנליטיקן הידוע קארל גוסטב יונג התייחס, כנראה, אל אותה מציאות מטאפיסית כשדיבר על המציאות הארכיטיפית של מעמקי המיינד.

 מצבי התודעה החלופיים הם הם אשר מאפשרים לנו גישה אל "לוח הבקרה" של חיינו. באמצעות מצבי התודעה החלופיים אנו יכולים לבצע תכנות מחודש של המציאות בה אנו חיים. במאגיה הקלטית מוגדרת פעולה זו כ"הרעדת קורי וירד" (Wyrd): לדידם של המגיקונים הקלטיים הקדומים המציאות היא רשת של קשרים בלתי נראים בין בני אדם לבין עצמם, ובינם לבין כל מה שקיים. במצב התודעה החלופי מתאפשר לנו להניע בעדינות את החלק של הקורים הבלתי נראים הללו בו אנו נמצאים, ובאופן זה להשפיע גם על החלקים במציאות הפיסית הנתפסים מבחינתנו כמצויים מחוץ להישג ידינו. למשל – באמצעות "הרעדת הקורים" אנו מסוגלים לאותת לאהבה הגדולה של חיינו, אותה עדיין לא פגשנו במציאות הפיסית, למצא אותנו, או למעסיק המושלם אותו אנו מחפשים לגלות עצמו בפנינו, וכך הלאה. זמן מה לאחר השלמת העבודה המאגית נמצא שהדבר אותו ביקשנו עושה את דרכו אל תוך חיינו, לעיתים בנסיבות מפתיעות ביותר, ועם זאת טבעיות לחלוטין.

תדרים מאגיים של גלי המוח

   המחקר המדעי של מצבי תודעה חלופיים מלמדנו שקיימים 4 מצבי תודעה מובחנים עיקריים (למעשה מדובר על רצף שחולק באופן זה): מצב "ביתא" הוא מצב התודעה היומיומי, המאופיין בחשיבה לוגית. בעוד זהו מצב התודעה ה"נכון" ביותר, לדעת האבולוציה,  על מנת להתמודד עם המציאות היומיומית. אך במצב זה אין לנו כל קשר עם המציאות המטאפיסית. קשר עם המימד המטאפיסי מתאפשר רק במצבי התודעה העמוקים יותר: "אלפא" הוא מצב תודעה עמוק יותר. הוא מאפיין, למשל, חלימה, מדיטציה והיפנוזה. במצב זה החשיבה הלוגית פוחתת, מה שמאפשר למיינד "לחשוב" באופן יצירתי ואינטואיטיבי יותר, ולגעת במקומות אליהם אינו מגיע במצב התודעה הרגיל (ביתא). הדרך להגיע למצב תודעה "אלפא", היא על ידי השקטת המיינד, לדוגמא באמצעות נשימות. אך מעבר למצב "אלפא" מצוי מצב תודעה נוסף המכונה "תיטא", ואליו מכוונת המאגיה, בשל הפוטנציאל הרב שבו "להרעיד את קורי וירד". כולנו מצויים במצב תודעה זה בשלבים מסוימים של שנת הלילה שלנו, אך בעודנו ישנים אין אנו יכולים "לעבוד" עם מצב תודעה מיוחד זה. מצב "תטא" מאופיין בהעדר כמעט מוחלט של חשיבה לוגית. היות ובני אדם לא מוותרים בקלות על מחשבותיהם – ההגעה ל"תיטא"בזמן ערנות אינה פשוטה, וכרוכה בטכניקות מתקדמות יותר, העוקפות את המחשבות..

   מחקרים על מצבי תודעה מצאו שבזמן שממלא אותנו רגש עז, של שמחה אקסטטית מחד או כעס מאידך – המיינד נוטה לשנות מצב תודעה ל"תיטא". נראה שההסבר לכך הוא שהרגש הממלא אותנו לא מותיר מקום לחשיבה לוגית (ולראיה – כולנו למדנו בשלב זה או אחר של חיינו, שאין לעשות החלטות גורליות במצב של כעס…ההגיון פשוט לא מתפקד היטב במצב של הצפה רגשית).

טכניקות מאגיות

   המאגיה היא, בעצם, סדרת טכניקות, שפותחו ושוכללו במהלך אלפי שנות קיומה, על מנת לשנות מצב תודעה ל"תיטא". הרבה לפני שהמחקר המדעי לימד אותנו שהצפה רגשית היא הדרך לשנות למצב "תיטא" – פיתחו קוסמים ומכשפות בתרבויות שונות בעולם, באופן בלתי תלוי, שיטות שונות לעורר רגש עז בתוך הקשר טקסי. אביא כאן שתי טכניקות מאגיות כלליות לדוגמא כדי להמחיש נקודה זו.

   האחת היא הצ'אנט המאגי. הצ'אנט (תרגומו העברי של המונח הוא "מזמור", אך תרגום זה אינו מסביר כהלכה את הטכניקה) הוא מעין שיר, לרב בחרוזים, הנאמר בקצב ועוצמה ההולכים וגוברים. הצ'אנט מבטא את אופי המטרה הרצויה. למשל – הצ'אנט הבא, המשמש קבוצות עבודה מאגיות ברחבי העולם:

"אנחנו מעגל בתוך עוד מעגל

שאין לו סוף ואין לו התחלה;

אנחנו מעגל בתוך עוד מעגל

של אש ומים אויר ואדמה".

מטרתו של הצ'אנט שהובא לעיל היא יצירת "מעגל הקסם": זהו המרחב המאגי המקודש בתוכו נערך כל טקס. לחש המבוצע בתוך מעגל – חזק ואפקטיבי הרבה יותר. אך כוחו האמיתי של הצ'אנט לא בא לידי ביטוי באמירה חד פעמית שלו. עוצמתו כמשנה מצב תודעה באה לידי ביטוי כאשר חוזרים עליו שוב ושוב במשך זמן ארוך. הצ'אנט, שמתחיל לאט ובשקט הופך בהמשך לעוצמתי ומהיר. ביחד עם הדקלום הגובר – גובר גם הריגוש הנלווה. המילים, שבתחילה היה צורך לחשוב עליהן היטב (מה שבהחלט מקשה על שינוי מצב התודעה) זורמות מן הפה באופן אוטומאטי, והכוונה העזה המחליפה כעת את החשיבה הלוגית משנה את מצב התודעה. ברגע השיא של הצ'אנט, בו העוצמה בשיאה, "משחררים את הכוח" ומשגרים את משאלתנו אל הרובד האתרי, להרעיד את קורי וירד…

   לטכניקה זו, כמו לטכניקות מאגיות אחרות, עוצמה רבה במיוחד כאשר היא נעשית בקבוצה. הקושי בעבודה קבוצתית, עם זאת, הוא לסיים בו זמנית את הצ'אנט. אך גם זה, מסתבר, לא מונע מצ'אנט שנבנה בדרך הנכונה, למלא את יעודו, כפי שלמדתי מנסיון: באחד המעגלים אותם הנחיתי, ערכנו צ'אנט רב עוצמה, אך לא הצלחנו לתזמן היטב את סיומו. לפיכך – הכנתי את הקבוצה, שהתרגלה עד אז שלחשים תמיד "עבדו", והסברתי שהפעם אל לנו לצפות לתוצאות מיוחדות. בשיעור שלאחר מכן – שמחתי לחזור בי מדבריי, כאשר זה אחר זה תארנו (גם אני) את נפלאות הדרכים בהן התממש הלחש בחיינו כבר בימים שלאחר ביצועו: חלומות נבואיים, התרחשויות מופלאות, ודברים שרק חלמנו עליהם!

עבודה מאגית אינה "מעשה קסמים"

   נשמע פרדוקסלי, אמנם, אך מאגיה אינה עבודה קלה, מן הבחינה הרגשית. על מנת שהתוצאה תהיה אפקטיבית – לא מספיק למלא אחר הדרישות הטכניות של לחש זה או אחר. בכדי שהתוצאה תושג יש לעבוד במצב תודעה חלופי, ולזה – כאמור -  ניתן להגיע רק במצב הרגשי המתאים, מה שלא תמיד מתאפשר, היות ורגש לא ניתן ליצור לפי הזמנה. זהו אחד ההסברים לכך שלא כל הלחשים "עובדים". לא מספיק לבקש שמשהו יקרה: על מנת לממש משאלה בדרך מאגית – יש לרצות את הדבר בכל מאודך. הלחשים המתממשים יותר מאחרים הם אלה הנסובים סביב צורך חזק ועמוק, ותחושת נחיצות עזה, אפילו דחיפות!          הדוגמא האישית עימה פתחתי ממחישה זאת: כאשר אין בנמצא דרך מקובלת לממש משאלה – או אז יש למאגיה את מירב הסיכויים להצליח. מסיבה זו אין לעשות במאגיה שימוש יתר, אלא לשמרה למצבים אלה במיוחד. אך גם כאשר קיים רצון עז – אין ההצלחה מובטחת: את קורי וירד קשה להרטיט במקומות מסוימים יותר מאחרים. כאשר הרצון שלך נוגד את רצונם של אחרים או בא על חשבונם – יהיה קשה במיוחד לממש משאלה מאגית.

מאגיה שחורה ומאגיה לבנה

   מה שמביא אותי להתייחסות לנושא המאגיה "השחורה": מאגיה היא כוח נייטראלי, בו ניתן לעשות שימוש כדי להיטיב או להזיק. קצת בדומה לחשמל – היכול לשמש להארה אך עלול  גם לגרום להרג בשימוש שאינו נכון – גם המאגיה היא כוח בו ניתן לעשות שימוש חיובי או שלילי. הספרים העתיקים מזהירים מפני שימוש שלילי במאגיה ("מאגיה שחורה"), מתוך חשש מ"חוק ההחזרה" או "אפקט הבומרנג". עקרון זה מסביר שאנרגיה שלילית המכוונת כלפי אדם לא תמיד מצליחה לחדור בעד ההגנות הסייכיות שלו (גם לגוף האנרגטי יש מעין "מערכת חיסונית", שתפקידה לסנן את האנרגיות המגיעות. ובדומה למערכת החיסון הפיסית – גם מערכת החיסון האנרגטית עשויה להיות עמידה יותר או פחות). במקרים בהם מאגיה שחורה אינה מצליחה לפגוע באדם אליו היא כוונה – חוזרת אותה אנרגיה אל השולח, כמכתב שלא מצא את יעדו, ופוגעת בו.

 הסכנה במאגיה שחורה היא שבין אם האנרגיה השלילית המכוונת כלפי אדם אחר תפגע בו או לא, עצם העבודה עם אנרגיה שלילית מזהמת את המערכת הרגשית והסייכית של עושה הפעולה, שהרי אינך יכול לצפות להשליך בוץ מבלי ללכלך את הידיים של עצמך! עם זאת בעצם ההגדרה של מאגיה כ"לבנה" או כ"שחורה" יש בעייתיות, שכן החיים אינם שחור או לבן. לדוגמא -  קיימים לחשים עתיקים המאפשרים לאישה לעורר את אהבתו של גבר בו היא חושקת. הכמיהה לאהבה נשמעת כמשהו ששייך לטריטוריה של מאגיה לבנה. עם זאת – עצם השלילה של חופש הבחירה מן האדם האחר היא מניפולציה, וכל מניפולציה שייכת לתחום השחור, או לפחות האפור כהה. נסיונם של אלה שניסו מאגיה מן הקצה ה"כהה" של הסקאלה – מדווחים שגם כאשר היא עובדת בתחילה, האושר אינו מאריך ימים…

סודה של המאגיה הגבוהה

מאגיה אמיתית נחלקת לשני טיפוסים עיקריים: מאגיה עממית (המכונה לעיתים "מאגיה נמוכה"), ומאגיה טקסית (המכונה גם "מאגיה גבוהה"). עיסוקה של המאגיה העממית בעיקר בלחשים למטרות מעשיות, כמו קידום מקצועי, הצלחה עסקית, מימוש רומנטי וריפוי. הלחשים הללו עושים שימוש בחומרים בסיסיים כדוגמת נרות, עשבים, ומינרלים, וכוללים הכנת קטורות מיוחדות, שמנים מאגיים, שיקויים, וקמיעות עממיים (למשל -  סמל הפרסה באירופה, או ה"חמסה" במקומותינו). לכל תרבות ועם המאגיה העממית שלו. במזרח התיכון, ובישראל כחלק ממנו, סוג זה של מאגיה נפוץ במיוחד.

המאגיה הטקסית, לעומת זאת, מבוססת על טקסים מורכבים הרבה יותר, הדורשים ידע מעמיק בתורות איזוטריות כדוגמת הקבלה היהודית, האלכימיה והאסטרולוגיה. הקוסם הטקסי לומד רשימות ארוכות של הקבלות (דמיון בתדרים אנרגטיים), למשל בין כוכבי הלכת השונים ומסדרי מלאכים ואינטליגנציות קוסמיות, ואת אלה יזמן בטקסים מרובי תפאורה (הפועלים היטב כמעוררי רגש עז באמצעות הדרמטיות שלהם).

הסיבה שמכנים אותן מאגיה "נמוכה" ו"גבוהה", בניגוד למה שמקובל להאמין, היא לא בגלל הטכניקות השונות שלהן. זהו ההבדל השולי. ההבדל האמיתי בין שני סוגי המאגיה הוא במטרותיהן: בעוד המאגיה ה"נמוכה" משמשת בעיקר למשיכת אהבה, שפע והצלחה – משמשת המאגיה ה"גבוהה" כערוץ אל המימדים העליונים. הקוסם ה"גבוה" עושה שימוש בטכניקות המאגיות של שינוי מצב תודעה למטרות התפתחות רוחנית. המודל המודרני הבולט ביותר לכך הם קוסמי המסדר האזוטרי הידוע כ"שחר הזהב", שמצאו במאגיה הגבוהה את הדרך אל האלוהי. כפי שיודעים אנשים המבקשים לדעת את ה"מוחלט" -  שעצם הביקוש אחריו הינו הדרך להארה, יתכן וכאן טמון סודה האמיתי של המאגיה: המאגיה לא חייבת להיות רק כלי למימוש מטרות. בצורתה הגבוהה – עצם העיסוק בה הופך למטרה בפני עצמה. שכן המסתורין הגדול אינו נותן תשובות, אלא רק מעורר שאלות, שעם הזמן משנות אותנו.